מה אני בעצם מצלם
מרוצי עלייה וראלי מועדונים, בעיקר בדנמרק. יום טיפוסי הוא איפשהו בין 5 ל-12 הרצות, וכל הרצה קצרה; מרוץ עלייה נגמר בפחות משתי דקות.
אני מריץ שלוש מצלמות, שתי GoPro ו-Insta360 X5, אחת בתוך הרכב והשאר בחוץ על תושבות שונות לפי מה שאני מנסה להראות באותו סוף שבוע. הן לא מסונכרנות בשום צורה כשהן מקליטות. אני מפעיל אותן אחת-אחת תוך כדי סיבוב סביב הרכב, בדרך כלל בזמן שמישהו אומר לי שהתור לזינוק כבר זז.
אז יום בחוץ מייצר יותר מ-30 קובצי וידאו, משלושה מותגים שונים, ואף אחד מהם לא מסכים עם השני מה השעה.
החלק שפעם אכל לי את הערב
הצילום מעולם לא היה הבעיה. הבעיה הייתה מה שאחריו.
בערך 30 קבצים נוחתים על הדיסק עם שמות כמו GX010045.MP4 ו-VID_20251004_124128_00_023.mp4, ואין בשמות האלה שום דבר שאומר לאיזו הרצה הם שייכים. אז העבודה הראשונה הייתה תמיד מיון: לפתוח קובץ, לצפות בכמה שניות, להבין איזו הרצה זו, לגרור לתיקייה, לחזור. ואז ליישר את שלוש הזוויות של כל הרצה ידנית, אחת-אחת, 12 פעמים.
עד שמשהו מזה נגמר כבר איבדתי את הערב ולא הכנתי אפילו סרטון אחד. זו הסיבה שרוב הצילומים שלי משתי עונות בערך עדיין יושבים על כונן, בלי עריכה. לא כי הם היו גרועים. כי המיון היה סיכוי כל כך עגום שפשוט המשכתי לא להתחיל.
StintBox יצא בעצם מהמקום הזה; רציתי שהחלק המשעמם ייעלם.
מה אני עושה היום
אני מעתיק הכול מהכרטיסים לתיקייה אחת וזורק את כל הערימה פנימה בבת אחת: כל שלוש המצלמות, כל ההרצות, בלי מיון.
האפליקציה מבינה אילו קבצים שייכים יחד. היא הולכת לפי מה שיש בקבצים עצמם — מתי הוקלטו, איפה, מה הטלמטריה אומרת ואיך האודיו נשמע — ולא לפי שמות הקבצים. זו הגישה היחידה ששורדת שלושה מותגים עם שלוש שיטות שמות שונות. מה שחוזר זו קבוצה אחת לכל הרצה, ובתוכה כבר שלוש הזוויות.
אחר כך היא מיישרת כל קבוצה. זה השלב שהכי אכפת לי ממנו, כי זה השלב שפעם עשיתי ידנית 12 פעמים בערב. היא מסתדרת עם המותגים המעורבים בלי שאגיד לה כלום, ומסמנת את מה שהיא לא בטוחה לגביו במקום לטעות בשקט.
אני בודק את המסומנים. בדרך כלל זה אחד או שניים מתוך 12, ובדיקה זה לגלול לרגע שאני רואה בשתי זוויות בו-זמנית ולעבור כמה פריימים. ואז אני מייצא.
5 פורמטי ייצוא לכל הרצה: ההרצה המלאה, גרסה אנכית, וכמה מסגורים קצרים יותר למקומות השונים שאני מפרסם בהם. ביום של 12 הרצות כל התהליך — מייבוא, דרך קיבוץ, סנכרון ובדיקה, ועד ייצוא — נגמר בתוך שעה. רוב השעה הזאת זה תור הייצוא טוחן קבצים בזמן שאני עושה משהו אחר.
מה שלא ציפיתי לו
המטרה הייתה להוציא את ההרצות חתוכות. מה שבאמת שינה כמה אני מפרסם זה מה שבא אחרי.
ברגע שהרצה מקובצת ומיושרת, היא נשארת ככה. אז כשאני רוצה 30 שניות מרגע מסוים — פנייה שיצאה רע, עקיפה, או הפעם ההיא שהאחורי ברח לי ביציאה — אני חוזר לאותה הרצה, מוצא את הרגע, וחותך אותו. שלוש הזוויות כבר בקצב, ושכבת הטלמטריה עוברת על כולן, אז אני יכול לחתוך מהזווית שבתוך הרכב למצלמה החיצונית באמצע פנייה ומד המהירות לא קופץ ולא מתאפס.
זה לוקח היום שתי דקות. פעם זה היה אומר לעשות מחדש את היישור לקליפ הזה, ולכן בדרך כלל זה פשוט לא קרה.
התוצאה המעשית היא שיום מרוץ מייצר קומץ סרטונים גמורים באותו ערב, ואז ממשיך לייצר קליפים קצרים במשך שבועות אחר כך, מתי שבא לי אחד. אותו פרויקט, בלי עבודה כפולה.
מה עדיין לוקח זמן, בכנות
תור הייצוא. לרנדר שלוש זוויות עם שכבות על פני 12 הרצות זו עבודה אמיתית למחשב, ושום תכנון תוכנה לא הופך את זה למיידי. אני מפעיל והולך לעשות משהו אחר.
בדיקת הסנכרונים המסומנים. זה מהיר, אבל זה לא אפס, ואני לא מדלג. הרצה שסוטה בכמה פריימים נראית בסדר בתצוגה המקדימה ולא בסדר בסרטון הגמור, ולגלות את זה אחרי שייצאתי ממנה 5 פורמטים גרוע יותר מלהשקיע 20 שניות מראש.
ואז ההחלטות היצירתיות עצמן: אילו הרצות שוות פרסום, איפה לחתוך, מה להשאיר בחוץ. זה החלק שאני רוצה להשקיע בו זמן, וזו כל הסיבה לפנות את כל השאר מהדרך.
אם יש לכם מערך דומה
שני דברים שהייתי מעביר הלאה, שניהם נלמדו בדרך הקשה.
העתיקו את הקבצים המקוריים מהכרטיס ועבדו מהם. כל קובץ שנחתך באפליקציה של המצלמה עצמה, יוצא מעורך, או קודד מחדש כדי לחסוך מקום, מגיע בדרך כלל בלי הטלמטריה; הוא נראה זהה לגמרי והעבודה איתו קשה בהרבה.
ועשו אירוע אחד חד, נראה ונשמע לפני שאתם מתחילים — מחיאת כף או דלת של רכב — כשכל המצלמות כבר מקליטות. ואז שוב בסוף היום אם אפשר. זה לוקח 5 שניות וזה הופך את המערכים המסורבלים לקלים.
מעבר לזה: זרקו הכול פנימה בבת אחת ותנו למיון לקרות מעצמו. בניתי את זה ככה כי אני יודע בדיוק כמה עולה החלופה: עונה שלמה של צילומים בלי עריכה.